החלטה בתיק פר"ק 24850-04-14

1.   כללי

השאלה הניצבת לפני היא מיהו בית המשפט לו מוקנית הסמכות המקומית לדון בבקשה לאישור הסדר נושים לפי סעיף 350 לחוק החברות, התשנ"ט-1999 (להלן: " חוק החברות").

2.   רקע

ביום 13.4.14 הגישו הנאמנים למחזיקי אגרות החוב של חברת " סינרג'י כבלים בע"מ" (להלן בהתאמה:  " הנאמנים" ו- "החברה"), בקשה למינוי מומחה לבדיקת הסדר חוב לפי סעיף 350 יח' לחוק החברות ולמתן הוראות לעניין תשלום שכרו. הבקשה הועברה לתגובת החברה שהודיעה כי לאור תחילת המשא ומתן שבין החברה לבין נציגות מחזיקי האג"ח היא סבורה שהגיעה העת למנות את המומחה המוצע על ידי הנאמנים.

לאחר שעיינתי בבקשה התחוור לי שמענה הרשום של החברה הוא ב" רחוב האשל 1, שדרות". לאור זאת, סברתי שיש מקום לבחון את שאלת בית המשפט לו הסמכות המקומית לדון בהליך. בהקשר זה אפנה לתקנה 1 לתקנות החברות (בקשה לפשרה או להסדר), תשס"ב-2002 (להלן: "תקנות ההסדר"), שלפיה בית המשפט המוסמך לדון בהליך הוא בית המשפט המחוזי שבאזור שיפוטו מצוי משרדה הרשום של החברה או מקום עסקיה העיקרי. משכך הורתי ביום 22.5.14 שלכאורה מקום השיפוט של ההליך הוא בבית המשפט המחוזי באר שבע. עם זאת בטרם מתן החלטה להעברה לפי סמכותי מכוח סעיף 79 לחוק בתי המשפט התשמ"ד-1984, ביקשתי את עמדות הצדדים וזאת שמא עסקיה של החברה מתנהלים במחוז תל אביב.

החברה וכן הנאמנים הגישו עמדות, הסותרות האחת את רעותה.

 3. עמדות הצדדים

החברה סבורה שהסמכות לדון בהליך מוקנית לבית המשפט המחוזי בבאר שבע לאור הקבוע בהקשר זה בתקנות ההסדר. החברה מפנה גם לכך שמפעלה של החברה מצוי בשדרות וכי אין זיקה לחברה ולעסקיה עם מחוז תל אביב. עוד מפנה החברה לשטרי הנאמנות שבינה ולבין הנאמנים בקשר עם אגרות החוב מושא בקשת הסדר הנושים שאין בהם ציון של סמכות שיפוט מקומית.

הנאמנים לעומתה סבורים אחרת. לדידם של אלה, בכל הקשור לענייני סמכות מקומית אזי לבית המשפט קיימת גמישות רבה כמו גם שהסכמת הצדדים מקנה לבית המשפט את הסמכות המקומית לדון בהליך. הנאמנים טוענים שלא זו בלבד שהחברה לא כפרה בסמכות המקומית אלא שאף נתנה את הסכמתה לבקשה למנוי מומחה. הנאמנים תומכים את בקשתם בהלכות משפטיות מתחום סדר הדין האזרחי שלגישתם חלות גם כאשר עסקינן בסוגיות שבחדלות הפירעון. טענתם העיקרית של הנאמנים הינה שטענה בעניין סמכות מקומית יש להעלות בהזדמנות הראשונה, ומשלא נטען אחרת אי רואים את הצדדים כמסכימים לסמכות בית המשפט שאליו הוגש ההליך. נטען שהליך הסדר נושים קודם של החברה נוהל בבית המשפט המחוזי בתל אביב יפו וגם בכך טעם לשיטת הנאמנים להותרת ההליך הנוכחי בבית משפט זה.

זאת ועוד, הנאמנים סבורים שמבחינת המישור המעשי נכון שההליך יתנהל בפני בית המשפט המחוזי בתל אביב בהינתן שמרבית הגורמים המעורבים בהליך הסדר הנושים, ובהם נציגי הצדדים, עורכי הדין, חברי נציגות מחזיקי האג"ח והמומחה המיועד.

4.   המתווה הנורמטיבי

בפתח הדברים אציין שבחרתי לבחון את הסוגיה בהיותה מתעוררת חדשות לבקרים, כאשר הליכי חדלות פירעון מוגשים לבתי המשפט המחוזיים שלא תמיד הם אלה שיש להגיש אליהם את ההליכים על פי ההוראות הייחודיות של הסמכות המקומית. 

תקנות סדר הדין האזרחי קובעות מספר חלופות לסמכות מקומית לבתי המשפט וכן מכירות בתוקפה של הסכמה חוזית שבין הצדדים בדבר מקום השיפוט. סבורני שמתווה זה חל כל עוד אין הסדר תחיקתי אחר באשר לסמכות השיפוט המקומית, קרי, אם נקבעו הוראות בדין מיוחד בדבר סמכות השיפוט המקומי, יש ככלל לפעול לפיהן ואפרט: 

הדין הכללי באשר לסמכות שיפוט מקומית קבוע בתקנות 3-6, בפרק ב' של חלק ב' שבתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (להלן: " תקנות סדר הדין האזרחי") לכן בכל הליך אזרחי כרגיל ייקבע מקום השיפוט לפי התקנות דנן. עם זאת כאשר קיימות הוראות בחקיקה הקובעות סמכות שיפוט מקומית וסוטות מהוראות הסמכות המקומית שלפי תקנות סדר הדין האזרחי יש ליתן תוקף לאותן הוראות, בהיותן דין ספציפי הגובר על הדין הכללי ודוק. אם היה המחוקק סבור שניתן להסתפק בהוראות הסמכות המקומית שבתקנות סדר הדין לא היה טורח להתקין תקנות מיוחדות לעניין זה. משכך, הדעת נותנת שכאשר נקבעו תקנות לעניין הסמכות המקומית, הן הן המקור המחייב והמאיין את החלופות של הסמכות המקומית שקבועות בתקנות סדר הדין האזרחי, אלא אם נאמר שהן באות להוסיף עליהן.

בשורת הוראות בדינים שונים קבע המחוקק שיש לחרוג מהוראות הסמכות המקומית שבתקנות סדר הדין האזרחי וקבע מתווה אחר של סמכות מקומית. אפנה לתקנה 2 לתקנות בתי משפט לעניינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000 שלפיה עתירה מנהלית יש להגיש לבית המשפט שבאזור שיפוטו ניתנה ההחלטה של הרשות שנגדה מוגשת העתירה. ככל שלא הייתה תקנה כאמור ניתן היה להגיש עתירה מנהלית נגד רשויות המדינה בכל בית משפט בהינתן שאת המדינה ניתן לתבוע בכל בית משפט. בית המשפט העליון קבע לאחרונה שהוראה זו מחייבת את הגשת העתירה בהתאם לקבוע בתקנה 2 דנן וכאמור בעע"מ 6539/13 - מדינת ישראל - רשות המיסים נ' גלובס פבלישר עיתונות 1983 בע"מ , (02/06/2014) [פורסם במאגרים]:

            " מאחר שההחלטה עליה השיגו המשיבים ניתנה על ידי רשות מינהלית שמקומה    בירושלים, חובה הייתה להגיש את העתירה לבית המשפט לענינים מינהליים בירושלים.        משהועלתה טענה בעניין על ידי המערערת, ומאחר שהטענה הייתה נכונה, מוטל היה על       בית המשפט בתל-אביב-יפו להעביר את ההליך לבית המשפט בירושלים".

לכן, אין מקום לסטות מהוראות התקנות של הסמכות המקומית שבדין מיוחד.

גם בהליכי ערעור בתחום המסים קבועות הוראות מפורשות באשר לסמכות השיפוט המקומית. בהקשר זה אפנה לתקנה 1 לתקנות מס ערך מוסף ומס קניה (סדרי הדין בערעור), התשל"ו-1976 שלפיה:

            " בית-משפט" - בית-המשפט המחוזי שבתחום שיפוטו נמצא מקום עסקו העיקרי של        המערער או משרדו הרשום".